תשמעו סיפור,
בדירה לא גדולה בעיר דרומית בשעות אחה"צ אור אחרון בחוץ,
ובפנים בין סלון למטבח, פסנתר קטן בא בימים וקלידיו כולם עדיין עובדים,
ילד בן 9 יושב לשיעור פסנתר, טוב, חצי יושב...טוב, גם קם לעתים להציץ בשעון של הממיר.
איך זה שהזמן לא זז, דווקא כשלא נהנים??
על כורסה נמוכה במרחק נגיעה שקוע האבא ספק בקריאה,
עם כל קימה של הילד הוא פולט: "אני מזכיר לך את החוג כדורסל שלך..."
גם תינוק שמקשיב לנגינת הקול, מבחין באיום המקופל בו.
השיעור הסתיים. מסתבר שבכל זאת זז – הזמן.
קוראים לילדה בת האחת עשרה, נזופה מתיישבת, ממלאת משימה,
על אימונים ויתרו להם, גם לו גם לה,
"כמה אפשר כבר לרדוף אחריהם?! העיקר שיחוו את הנגינה!"
אבא ממשיך לשבת, ממשיך ספק לקרוא.
הילדה מדי פעם נמתחת, מרימה עצמה מהכיסא שממשיך להסתובב,
היא בכלל רוצה לדבר עם המורה הצעיר שיושב לידה, לא חשוב על מה, לדבר ופחות לנגן.
האבא שולח מבט אל הטלפון שלה ופולט שיעול קל, מושך תשומת לב,
לילדה זה מספיק, מניחה אצבעות על הקלידים, לא חשוב איזה, העיקר שנחות עליהם,
בהפסקה היזומה הבאה, הטלפון מוצא עצמו בידיו של האב,
הכיסוי הורד והונח בדרמטיות מול עיניה של הנגנית הסרבנית,
הילדה נדרכת, ולאו דווקא במוזיקה...
עינה האחת על הטלפון העירום, היא יודעת שאם לא יבוא הריכוז, תצא גם הסוללה ואח"כ...
ודי לחכמה ברמז.
ריכוז בבקשה!!!
מה הוא בסה"כ רוצה??! השכלה מוזיקלית לילדיו.
הדרך לגיהינום – רצופה כוונות טובות. כבר אמרנו?
בסוף השיעור, בזמן התשלום צץ בן ה 9 מחדרו: "בבקשה אמא, אני לא רוצה ללמוד פסנתר!!!
אולי... גיטרה??!"
הסיפור – אמיתי,
למעשה, אפשר להחליף את שיעור הפסנתר, באימון כדורסל, בשיעורי ריקוד או ש
יעורי בית.
המון בקשות חשובות יש לילדים שלנו מאתנו, הם לא תמיד יודעים לנסח אותן במילים, לפעמים הם מיטיבים לנסח אותן בהתנהגויות שמפריעות לנו כדי שנקשיב להם.
כי הבקשות שלהם חייבות להתמלא. בשביל הביטחון שלהם – הביטחון בנו, ובעולם שבו הם חיים.
ולא, לא מדובר כאן בבקשות שכסף יכול לקנות, יותר בכיוון של:
בקשה להרגיש מוגנים ובטוחים באהבה שלנו אליהם יהיו אשר יהיו.
בקשה להרגיש חופשיים להביא את עצמם לידי ביטוי בלי שנלעג להם או נשנה את רצונם.
בקשה להרגיש קירבה אלינו, להרגיש את הביחד.
בקשה להרגיש הנאה מהחיים, פשוט שמחת חיים.
שי אור היטיב לנסח את הבקשות האלו ואחרות בספרו "הורות כמעשה נסים".
אז בואו נקשיב לילדים. הקשבה עמוקה.
Comentários